פרידה

שבת שלום לכל ההורים זהו החופש נגמר. כמו בכול שנה בתקופה זו, גוזלינו האהובים עוזבים את הקן,

פורשים כנפיים ועפים בחזרה אל המסגרת. ממש כמו אצל הציפורים, גם הגוזלים שלנו רוצים לעיתים

להישאר עוד קצת בקן, להתפנק ולהיות תחת הכנפיים הגדולות והבטוחות שלנו. בעיקר הם רוצים עוד קצת

חופש. אבל זהו, אנחנו מבינים שיותר אי אפשר ועלינו לעזור ולעיתים אפילו לדחוף אותם קצת החוצה. אנחנו

מבינים ויודעים שהגיע זמנם לעוף.
 

הקן שלנו, אחרי חודשיים של חופש צמוד ואינטנסיבי עם הגוזלים כבר בקושי עומד על מקומו. מרופט ומלא

בחורים, הוא זקוק באופן דחוף לעבודות שיפוץ צבע ובנייה. ואנחנו, כן, גם אנחנו, עייפים ויותר משמחים

לקצת חופש על מנת שנוכל למלא מצברים  -  את אלה שלנו.
 

אז זהו, הגענו מחדש לנקודת ההתחלה. תחילת שנת הלימודים. שם, בדיוק שם, בנקודה זו, עם הקושי

והעייפות אותם אנו נושאים על כתפינו מימות החופש העליזים - משהו בתוכנו קורה. לעיתים אנו לא מספיק

פנויים בכדי להבחין בכך, אבל האמינו לי הוא קורה לכולנו, כי הרגע הזה בו אנו שולחים את הגוזלים שלנו

מחוץ לקן הוא רגע המכיל בתוכו עולם ומלואו, רגע שמשמש כחלון אל סיפור החיים האישי שלנו וגם כמראה

לסיפור שלנו כמשפחה.
 

כל אחד מאיתנו מכיר את הבוקר של תחילת שנת הלימודים, חווינו אותו כילדים ועכשיו אנחנו חווים אותו

כהורים. זהו בוקר שישנה בו תכונה באוויר מרגע בו אנו פותחים את העיניים ומתעוררים. (בדרך כלל זה קורה

כבר כמה ימים קודם לכן) יש בו התרגשות, ואולי קצת חשש ופחד. תחושות אלו מלוות אותנו, הולכות איתנו

לכל מקום וכל אחד מבני הבית נותן להן ביטוי בדרכו המיוחדת . יש את המתנתקים, אלה שמנסים להסית כל

מחשבה או רגש שעולה. בדרך כלל הם דוחים הכול לרגע האחרון ואם הם עושים משהו אז זה באופן מאוד

פרקטי ומשימתי. לעומתם ישנם אלו שלא מפסיקים להתעסק ולדבר בנושא כמו תקליט שרוט שחוזר על עצמו

שוב ושוב .הם לא מפסיקים לבדוק, מה יש, מה אין, מה צריך, מה היה ומה יהיה, יש גם את אלו שלא

מצליחים להתנתק אבל גם לא רוצים לדבר על זה ואצלם זה מתבטא במתח, עצבים או חוסר שקט בולט. יש

עוד אלף ואחת דרכים אפשריות לבטא את אותה פרידה מהקן והפעם בחרתי לראות פרידה זו הלכה למעשה

דרך הפריזמה של שני מושגים בהם עסקנו בשבועות האחרונים - הכלה וגבולות.
 

הכלה   

נכון וחשוב בזמנים אלו להכיל את הגוזלים שלנו, ואם אפשר אז גם את עצמנו. לא להסביר שצריך

או כדאי להתנהג כך או אחרת, לא להטיף מוסר וגם לא לכעוס, להתעצבן ולהתרחק. חשוב שנבין

שההתמודדות עם עזיבת הקן, עם פרידה, היא התמודדות שקשה לכולנו. כל אחד במשפחה בוחר

להתמודד איתה בדרך שהכי נכונה וקלה לו, בדרך ששומרת עליו.
 

הרי זה לא באמת חשוב מה נגיד או נעשה, מה שלא השתנה עד היום לא הולך להשתנות דווקא בימים הכי

לחוצים, מתוחים ומרגשים של השנה. דווקא אלו הימים בהם אנו זקוקים להגנות שלנו. בואו ננסה לרגע

לשחרר, לעזוב את כל הציפיות שלנו מעצמנו ומילדינו. זה בסדר אם הוא קצת מסוגר ומנותק או שהיא

מפטפטת בלי הפסקה, זה לא נורא שאני קצת רגיש והיא חסרת סבלנות. בואו ננסה לקבל את מגוון

התגובות, כפי שהן, בלי רצון או מוטיבציה לשנות, כי הרי כל הביטויים האלו הם רק תחפושת מאחוריה

מסתתר לב רגיש ופגיע שמנסה לשמור על עצמו.. חברי ההורים, אם נצליח לראות, להבין ולקבל דברים אלו,

נוכל לעשות זאת גם כלפי אותו לב רגיש, זכרו, רגע אחד קטן של הכלה ואמפטיה יכולים לחמם לב קריר

וחושש, והרי זה כל מה שבאמת צריך.
 

לעיתים נראה כאילו הצבת גבולות סותרת את הנושא הקודם עליו דיברנו, הכלה, אבל ההפך הוא

הנכון. אנחנו צריכים ללמוד להכיל בתוך גבולות ברורים. יותר מזה, דווקא בגלל המורכבות הרגשית הכול כך

גדולה של תקופה זו, חשובה מאוד ההקפדה על גבולות.
 

דיברנו רבות על הנטייה שלנו לעגל ואפילו לשבור גבולות מתוך מצוקה רגשית עם עצמנו או

האחר . כשהגבולות פרוצים אנו חשים חרדה גדולה שחודרת למרחב המחייה שלנו. עשו מאמץ ונסו להקפיד

במיוחד בתקופה זו על סדר יום קבוע. קומו בזמן, הספיקו להתארגן בנחת, לאכול ביחד ארוחת בוקר, הגיעו

בזמן המאפשר לכם עוד כמה רגעים עם הילד לפני שנפרדים כשכבר צריך להיפרד אל תסחפו לסצנה של

הילד, תנו חיבוק ולכו הביתה. רוב הילדים, גם ההיסטריים ביותר נרגעים שתים שלוש דקות אחרי שאנחנו

הולכים וגם במקרה שלא חשוב לילדים שלנו להרגיש שאנחנו סומכים על הצוות החינוכי, הקפידו על שעות

שינה וזמן קבוע לשעורי בית. נכון, יכול להיות שיהיה להם וגם לכם קשה, אבל חשוב מאוד לעשות כל מאמץ

שהקושי לא יצליח לערער אתכם, שעוצמת הרגשות לא תצליח לטשטש את המטרות העומדות בפניכם. ככול

שאתם תתבלבלו יותר, כך גם ילדכם. ככול שהגבולות והמטרות אותן הצבתם יטושטשו, החרדה תגבר

והקושי יתעצם. הילדים שלנו צריכים שיהיה לנו מאוד ברור ומובן מה אנחנו דורשים ורוצים מהם ולמה, זהו

העוגן והביטחון שלהם בהתמודדות מול אתגרי החיים ומול עולם גדול ולעיתים מאיים.
 

לסיכום בסופו של אותו בוקר ובסופו של כל בוקר עד החופש הגדול הבא ואולי בעצם כל החיים כולנו מגיעים

לרגע בו אנו מפקידים את היקר לנו מכול, בפעוטון, בגן, בבית הספר, או בכל מקום אחר, נותנים חיבוק

ונשיקה, מסתובבים והולכים, משאירים אותו שם להתמודד עם העולם בלעדינו, בלי ההגנה שלנו, משאירים

אותו בידיים זרות, ואנחנו, אנחנו צריכים להצליח להכיל ולקבל את המחשבה הלא פשוטה שגם כשיהיה לו

קשה, גם כשהוא יבכה ויצעק אממאאא, אבבאאא, זה לא אנחנו שנהיה שם לעזור לו, לחבק ולגונן, אנחנו

אפילו לא נוכל לשמוע.
 

בתוך המצב המורכב הזה אנחנו נדרשים למצוא בתוכנו יכולת מאוד חשובה ומשמעותית להתפתחות של

ילדינו, היכולת לסמוך, גם על המסגרת אותה בחרנו בשביל ילדינו אבל בעיקר ויותר מכל אנו נדרשים ללמוד

לסמוך עליהם, על הכוחות שלהם להתמודד ולהצליח.
 

שתהיה לכולנו שנה טובה פורייה ומוצלחת
 

שבת שלום