מחוץ למסגרת

 מחוץ למסגרת

 באתי על מנת להעביר  מסר חוץ מסגרתי מעורר, ברשותכם אתחיל...

גרמו לכם להאמין שאתם לא בסדר, אתם וגם אני (או יותר נכון הוא, הכותב), הייתם צריכים להיכנס למסגרת

לא מתאימה לכם, ללבוש בגד שהוא לא הטעם, הסגנון או המידה שלכם, אבל מה כבר יכולתם לעשות ?

הרי אף אחד לא רצה להקשיב-  שלכם זה פשוט לא מתאים!

ואתם, הייתם בסך הכול ילדים. בדיוק כמו הילדים שלכם, הייתם כפופים להחלטות של עולם המבוגרים, אז

דחפתם את עצמכם בלית ברירה פנימה, לתוך המסגרת, סגרתם בכוח את הכפתור של המכנסיים הלוחצים

והמכוערים שהכריחו אתכם ללבוש, וסבלתם. מחכים בקוצר רוח להגיע כבר הביתה, לשחרר את החגורה

ולפתוח כפתור, אבל הבית רק הלך והתרחק, עד שבשלב מסוים נראה היה כאילו נעלם.

חלקכם לא יכול היה להמשיך לסבול ופרץ את כל הגבולות, הלך עד הקצה, אמר לעצמו- אם זה העולם שבו

אני חי אז אני לא רוצה להיות חלק, לא מוכן לשחק במשחק, אני אשבור את הכללים, אעשה מה שבא לי, מה

כבר יש לי להפסיד. והחלק השני לא יכול היה לוותר על פוטנציאל האהבה וההערכה שנמצא בתוך העולם

הסובב אותו, אז אמרתם לעצמכם שגם אם המסגרת לא ממש מתאימה והמכנסיים לוחצים ומכוערים, בכל

אופן, זה פחות נורא מהפחד להישאר בחוץ עירומים ובודדים. לקחתם החלטה (לא מודעת) ונשארתם בתוך

המסגרת, סבלתם בשקט, רק ניסיתם למצוא דרכים להתמודד, להפחית את הלחץ ולהתחיל להתרווח קצת

בתוך ביתכם החדש.

בהתחלה היו אלה ניסיונות לשכנוע עצמי, "אולי המכנסיים האלה באמת יפים כמו שכולם אומרים

ואולי זה בעצם כן הטעם שלנו", אבל בסופו של דבר לא הייתה לכם יותר ברירה, על מנת לשרוד

נאלצתם לעבור דרך פס היצור של הקונבנציונליה הממוסגרת, פס יצור לשכנוע עצמי שמה שאתה

זה לא באמת טוב- לא לך ולא לסביבה.  אז אין ברירה אלה להשתנות, להיות אחרת...

ומרגע בו נכנסתם לפס היצור וקיבלתם את ההחלטה הפנימית לוותר, כל האמצעים שעמדו לרשותכם  על

מנת להצליח ולהשתלב בעולם הממוסגרים הפכו כשרים.

התחלתם לאנוס את עצמכם בסיסמאות ממוסגרות של אנשים קונבנציונאליים, אנשים שנולדו לתוך

המסגרת, חושבים ופועלים מתוכה ומאמינים בתמימות לב שהיא  המציאות היחידה האפשרית, התחלתם

לקבל על עצמכם את החשיבה והפתרונות של ה"ממוסגרים".

חשוב שתבינו, כאשר הממוסגר הממוצע מוצא את עצמו יום אחד מחוץ למסגרת... הוא חווה חרדה עצומה,

חרדה שהוא לא מסוגל להכיל, הוא מרגיש אבוד, כל מה שעומד לנגד עיניו זה רצון עז לחזור הביתה, לתוך

המסגרת שלו. בדיוק כמו שאתם הרגשתם פעם, אותו רצון עז, אותה חרדה פנימית עמוקה הם המניעים

המרכזיים של הממוסגר בחיפושו אחר פתרונות. אבל בשבילו אין בכלל דילמה, הוא לא מפסיד כלום,

המסגרת מתאימה לו בדיוק, המכנסיים הם שיא האופנה בשבילו יושבים עליו בול, והכי חשוב, כולם נמצאים

שם. היחידים שממשיכים להפסיד זה אתם, ומה שהכי כואב זה שדווקא אתם שדחפתם את עצמכם בכוח

לעולם הממוסגרים, לבשתם את המכנסיים המכוערים והלוחצים שלהם, התחלתם גם אתם להסתכל על

המציאות מהזווית שלהם והתחלתם להשתמש בפתרונות שלהם.

במהלך השנים הארוכות בעולם הממוסגרים, הקשבתי למחשבותיו של כותב שורות אלו ששכב לילות ארוכים

במיטתו מתקשה להירדם, הייתה לו מחשבה שחזרה על עצמה פעם אחר פעם לאורך כל אותה תקופה, הוא

דמיין מעין גיבור על, גיבור שמופיע יום אחד ומביס את הממוסגרים, משחרר אתכם מעולמם, שולף אתכם

החוצה מהמסגרת הנוראית הזאת ומוריד ממכם את המכנסיים המזעזעים שלהם, גיבור שמוציא אתכם מתוך

הפרדיגמות הישנות והמוגבלות של עולמם, ומשחרר אתכם לחופשי, מחזיר אתכם לסביבה הטבעית שלכם

לעולם בו אתם יכולים לבטא את עצמכם בחופשיות.  

עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים בכלא הממוסגרים, התבגרתם, הוריכם המזדקנים העבירו לכם

את המפתחות לניהול העולם ושוב תקווה חדשה מתחילה לפעום בליבי, תקווה ליום בו נראה את החומות

הגבוהות והנצורות של עולם הממוסגרים נבקעות, נראה את שערי הענק נפתחים לרווחה, ליום בו תוכלו לרוץ

החוצה אל החופשי.

דווקא עכשיו בזמנים חשובים אלה, אתם, אחים יקרים שלי, שעדיין לובשים את אותם מכנסיים מכוערים,

שנזרקתם בעל כורככם לפס היצור הקונבנציונלי ואיבדתם את הבית,

דווקא עכשיו כאשר הגעתם למוקדי כוח, חינוך והשפעה, כאשר אתם מקבלים את האפשרות

לעמוד על במות בכל רחבי הארץ לדבר ולהשפיע, אני שומע אתכם ומבין שהם ניצחו. הם הצליחו להחדיר

בכם את הפרדיגמות המוגבלות והמעוותות של עולמם, השתלטו לכם על הנשמה,

הפכתם לחלק מפס היצור הקונבנציונלי. אתם שכל כך סבלתם, מנסים היום לשכנע עוד ועוד ילדים ללבוש

מכנסיים לוחצים, לא נוחים  ובעיקר מכוערים לטעמם, אתם דוחפים אותם בכוח למסגרת לא מתאימה להם.

מבלי לשים לב אתם מנסים לתכנן ולעצב את העתיד, כאשר אתם עושים בדיוק את אותם דברים שעשו

בעבר. זה נכון, יש לכם היום אמצעים מודרניים, גילתם את המחשב, הרטלין, בחינות המיצב, הלוח החכם

וקבוצות הווצאפ,  אבל אתם לא רואים? זו רק אשליה, כל הכלים המודרניים האלה גורמים לכם לחשוב

שהשתנתם, שהתקדמתם, אבל ההפך הוא הנכון, אתם משמרים את אותה פילוסופיה ותפיסה חינוכית ישנה.

שמעתי לאחרונה אחות יקרה שלכם נואמת בכנס חשוב, היא אמרה שם לכל הממוסגרים-

"לכם אין מה להתלונן, כי לאדם הנורמאלי (הממוסגר) יש בערך ארבע מחשבות פעילות בכל רגע,

לנו יש 25, רק הריטלין מצליח להוריד את זה לארבע כמו אצלכם"  אני באמת לא מבין...

מי אמר ש- 25 מחשבות זה לא טוב? אם מנסים לחשוב בהיגיון זה בטוח יותר טוב מארבע...

אולי בעולמם הדל של הממוסגרים זו יותר מדי אינפורמציה שמבלבלת ומלחיצה אותם,

אבל אם רק יודעים איך להשתמש ביכולת הזאת, אז לחשוב 25 מחשבות בו זמנית יכול להיות

יתרון עצום. אם מנתבים אותן למשל לתוך תהליך יצירתי מקבלים תהליך ששואב חומר, עומק, אינפורמציה

ורעיונות מ 25 מקורות שונים בו זמנית – זה לא טוב ?

אחר כך היא נתנה עוד דוגמא, היא הסבירה לממוסגרים למה יש להם מזל..  "שאני יושבת בכיתה

זה כמו לשבת מול 25 מסכי טלוויזיה, ובאמצע מדברת המורה להיסטוריה, איזה סיכוי יש לי להקשיב ולהבין

אותה? רק הרטלין מכבה את כל המסכים ומשאיר ארבע דלוקים, כמו אצלכם".

נכון, למורה ממוסגרת בעולם ממוסגר, שרוצה לעמוד ולהקריא מילה במילה חומר ממוסגר

ל - 35 ילדים ממוסגרים, במצב כזה 25  מסכים באמת מפריעים. אבל אם רק הייתה משכילה

לצאת מהתבנית, לשבור את הפרדיגמה המאובקת והישנה שמניעה אותה, אם רק הייתה מצליחה להשתמש

בכל אותם 25 מסכים לטובת תהליך הלמידה, ככול הנראה השיעור גם היה מעניין פי 25...

אנשים יקרים  אתם לא שמים לב ? זאת הסיבה שיותר ויותר ילדים כבר לא רואים שום תכלית בהליכה לבית

הספר, הסיפור שסיפרו לכם שהייתם צעירים, שרק אם תלמדו ותהיה לכם תעודה טובה, תוכלו להצליח

בחיים, הסיפור הזה כבר לא תופס. הילדים של היום כבר לא קונים אותו ובצדק, זה לא שתעודה טובה לא

תעזור אבל ברור שהיא ממש לא תנאי להצלחה בחיים.

אתם הייתם הסנוניות הראשונות, תופעה לא ברורה שהקדימה את זמנה, בהתנהגות שלכם סיפרתם לעולם

הממוסגרים משהו שהוא עוד לא היה מוכן לשמוע, כיאה לממוסגרים שרואים משהו מחוץ למסגרת, הם נכנסו

ללחץ וישר כינסו את כל חכמי הממוסגרים לישיבה דחופה ,על מנת לראות

איך מתמודדים עם התופעה המדאיגה, איך אפשר למסגר אותה, לאחר ימים ולילות של דיונים מרתוניים, הם

הצליחו למסגר את התופעה ויצאו לעולם הממוסגר שלהם עם הגדרה- אנחנו "לקויים", לקויי קשב וריכוז.

מרגע ההכרזה על ההגדרה החדשה והלאה, כל המערכות המשומנות של עולם הממוסגרים התחילו לפעול

למיגור התופעה, תוכניות לימודים, טיפולים, תרופות, סדנאות, הרצאות וטכנולוגיה, הכול על מנת למגר את

התופעה החדשה והמדאיגה שנחתה ביום בהיר אחד על הממוסגרים.

אבל... צחוק הגורל, היום, שנים לאחר ההכרזה  של הממוסגרים על טיפול השורש בתופעת לקויי הקשב

והריכוז, לאחר שהמערכות המפותחות והממוסגרות שלהם הצליחו כבר לפתח רטלין, קונצרטה, קוצ'ינג,

ביו-פידבק ועוד אין סוף טיפולים ועזרים להתמודדות עם התופעה המדאיגה,

כאשר הגענו ליום שבו רק צריך לכתוב בגוגל הפרעות קשב וריכוז, מייד קופצים מאות אתרים ממוסגרים עם

הכותרת הממוסגרת והמבטיחה, "הפיתרון להפרעת הקשב והריכוז",

דווקא היום שלכולם יש פיתרון התופעה רק הולכת וגדלה, כמעט יוצאת מכלל שליטה...

איך אפשר להסביר את זה ???.

אז ככה, מכיוון שהפחד לצאת מהמסגרת גורם לחרדה גדולה ומוציא את הממוסגר הממוצע מדעתו, דברים

אלו לא מכוונים אליו, החרדה מתופעות חוץ מסגרתיות גורמת לו להתנהגות אימפולסיבית

לא הגיונית, כמו כל אדם חרד הוא עושה באובססיביות רק עוד ועוד מאותו הדבר, מגביר את הווליום מבלי

לשים לב שמשהו בסיסי מעוות.

חותמת הגומי שקיבלתם מעולם הממוסגרים נתנה לכם את הלגיטימציה המעוותת להגיד, שאתם פשוט לא

יכולים.  "מה לעשות?" אני שומע אתכם אומרים, זה לא שאנחנו לא רוצים, אנחנו פשוט לא יכולים".

עולם הממוסגרים גרם לכם לשכוח או להתעלם מהעובדה הפשוטה, שלכול אדם ממוסגר או לקוי, ישנם

מוטיבים פחות מאוזנים בנפשו ובאישיותו, האם זה אומר שכולם זקוקים לטיפול תרופתי פסיכיאטרי על מנת

להיות מאוזנים ? האם יכול להיות שחכמי הממוסגרים דוחפים אתכם לעולם רובוטי ומנוכר, עולם של אנשים

ממוסגרים ומתוכנתים, שמתנהגים וחושבים בדיוק אותו הדבר כי זה פשוט יותר נוח להם ?, האם יכול להיות

שהמושגים הממוסגרים שהתחלתם לדבר אותם כמושגים אבסולוטיים לא תמיד נכונים עבור כולם? יכול להיות

שהם בסך הכול ביטוי של אזור הנוחות הממוסגר? יכול להיות שמתוך הרצון העמוק של הממוסגרים לחיות

בשקט ובנחת בתוך עולמם הממוסגר הם מנסים למכור לכם בכוח, אמת סובייקטיבית בעטיפה של עובדות

אבסולוטיות ?

אתן דוגמה,שמעתי לאחרונה נער צעיר במפגש של "לקויים אנונימיים", הוא סיפר לכותב שורות אלה שהיה

בשיחה עם הרופא הממוסגר שלו, ובעקבות אותה שיחה החליט להתחיל להשתמש באופן קבוע ברטלין,

כותב שורות אלה ניסה להעמיק איתו קצת בתובנות שקיבל והנער הסביר- "הבנתי על עצמי משהו, אני

"דחיין", עושה הכול בדקה התשעים, הדחיינות היא עוד ביטוי של לקות הקשב שלי, הרופא הסביר לי שזה

מבנה נוירולוגי מולד של המוח ושאין לי הרבה מה לעשות בנושא, הדרך היעילה ביותר להתמודד עם המצב

היא הטיפול התרופתי".

הנושא סיקרן אותו והוא המשיך להתעניין ולשאול האם בסופו של דבר הוא מבצע את המטלות שלו, הנער

אמר שכן, הוא שאל איך התוצאות, והנער אמר שברוב הזמן טובות מאוד. אז למה הלכת לרופא התעקש

הכותב ושאל, והנער ענה שהדחיינות שלו מאוד מרגיזה את ההורים והמורים והם אמרו שהוא חייב לטפל בזה.

שוב לא הבנתי, הרי יש אנשים שנמצאים בשיא שלהם דווקא בדקה התשעים, אנשים אלו מגיעים לשילוב

המושלם של חדות, עומק, פרודוקטיביות ויצירתיות בדיוק שם, ברגע הזה, בדקה התשעים הם מסוגלים

לעבוד בו זמנית עם אותם 25 מסכים ומחשבות, זה הרגע בו הם נכנסים לתהליך אקסטאטי של יצירה

ועשייה, בדיוק שם הם מסוגלים לצלול באומץ פנימה לתוך עצמם, לחשוף

ולהכיר חלקים חדשים בתוך המרחב הפנימי שלהם וללמוד לאהוב קצת יותר את עצמם ואת העולם הסובב

אותם, את זה צריך לכבות??

במושגים של חשמל ישנם שני ביטויים מוכרים, דלוק וכבוי, באנגלית זה ON  ו OFF. אם ניקח מושגים אלה

לתאר את מצבם של ילדינו בתוך מערכת המסגור, סליחה, החינוך, נראה מצב בו ככול שעולים בגיל כך גם

עולה כמות הילדים הכבויים, ילדים איבדו כל עניין באירוע שאמור להיות אירוע מכונן בחייהם- למידה, ומנסים

לחפש אלף ואחת דרכים אחרות להעביר את הזמן.

חוסר היכולת של הממוסגרים להתמודד עם העושר והאושר, העומק והמורכבות הנמצאים בתוך הילדים, גרם

להם למצוא דרכים לכבות ולצמצם אותם למינימום.

במקום לייצר סביבה חינוכית מרגשת ויצירתית, שמעירה את החושים ומאתגרת את עולם המחשבה והרגש,

מאפשרת לחיות ולבטא את כל העוצמה הגולמית העצורה בתוכם, הם יצרו סביבת למידה כבויה שמכהה את

החושים, הרגשות והמחשבות, בדיוק כמו אותן תרופות שהממוסגרים כל כך אוהבים לתת לכל דכפין .

צרה גדולה לא פחות, היא שהמסגור חדר לכם גם לתוך הבית לאזור הפרטי שלכם, גם בבית אתם משקיעים

מאמצים גדולים בכיבוי מערכות, של ילדכם ושלכם כאחד, אתם מעבירים יותר ויותר שעות מול מסגרות

מהבהבות של טלוויזיות, אייפדים, טלפונים סלולריים   וכד'... מלטפים מסכים, עושים פעולות מונוטוניות,

רובוטיות וחסרות כל ערך שעוזרות לכם לכבות את הבערה הפנימית,

אתם משקיעים עשרות אלפי שקלים בקניית המכשירים הכי משוכללים וחבילות הערוצים הכי גדולות והכול

בשביל שקט מדומה מפלסטיק, אשר מצליח להשאיר אתכם בתוך המסגרת, רק שחס ושלום לא ידלקו כל

אותם מסכים פנימיים ויאלצו אתכם לחשוב, להעמיק, להשקיע מאמץ, להתמודד וליצור. הניתוק מעולמכם

הפנימי גרם לכם להתחיל ולפחד ממנו, התחלתם לפחד מעצמכם.

ברגע פנוי של שקט אמיתי כאשר משהו בעולמכם הפנימי מתעורר, אתם מייד הולכים להדליק מסך, ולהרדים

אותו.

שמעתי אחים רבים ויקרים שלכם אשר לא מסתפקים בכיבוי עצמי וכאשר הם יוצאים לבלות עם הילדים

מהבית, אז לפני היציאה הם מכבים גם אותם, נותנים להם את הכדור הפלאים של המסגור, בשביל "שלא

יעשה פדיחות" וכאשר המסכים לא עוזרים אז נותנים את כדור הפלא גם בבית.

לסיום, רגע לפני שאני חוזר למקום מגורי הקטן והלא תמיד מודע בתוך עולמו של הכותב, אסיים בדוגמא

שיכולה להמחיש בצורה נפלאה עד כמה התקבעו בתוככם מושגים ממוסגרים ומעוותים,

ואיך מבט אחד מחוץ למסגרת יכול לשנות חיים שלמים.

לאחרונה שמעתי הרצאה של אח יקר שלכם שסיפר על מפגש שהיה לו עם אישה אחת, אותה אישה סיפרה

על ילדותה בשנות השלושים, ועל כמה היה לה קשה להשתלב בלימודים, בית הספר בו היא למדה שלח

מכתב להוריה, במכתב ציינו שככול הנראה לילדה יש קשיי למידה, ובנוסף הזמינו את ההורים לפגישה

משותפת בבית הספר, (זה היה עוד הרבה שנים לפני שחכמי הממוסגרים המציאו לתופעה שמות כמו

הפרעות קשב וריכוז, ADHD, ADD), האם והבת הגיעו עם הרבה חששות לפגישה בבית הספר, לאחר

כמה דקות של שיחה המנהל אמר לילדה שיש כמה דברים שהוא היה רוצה לשוחח עליהם בפרטיות עם

אמה, הם השאירו את הילדה בחדר ויצאו החוצה. בדרכם החוצה המנהל הפעיל רדיו שהיה כדרך קבע

בחדרו, וכאשר הוא והאם עזבו את החדר הוא לקח אותה להתבונן בילדה מחלון צדדי. הם ראו את הילדה

זזה עם הגוף בצורה מופלאה והרמונית לצלילי המוזיקה, המנהל הסתכל בתוך עיניה המבולבלות של האם

ואמר, "הכול בסדר, הילדה שלך לא חולה, היא פשוט רקדנית !!, קחי אותה לבית ספר לריקוד". לימים זה

באמת מה שקרה, החוויה של המעבר לבית הספר לריקוד, סיפרה אותה אישה, הייתה מדהימה "פתאום

כולם היו כמוני, כולם היו ילדים שלא יכולים לשבת בשקט, ילדים שצריכים לזוז ולנוע על מנת לחשוב, ילדים

שלא מצליחים להביא את החשיבה שלהם למיצוי הפוטנציאל שלהם במצב סטטי של ישיבה. בהמשך אותה

ילדה התקבלה לבית הספר המלכותי לבלט, נהייתה רקדנית סולו, הקימה להקה משל עצמה ובהמשך הייתה

אחראית לכמה מהיצירות המצליחות ביותר בהיסטוריה של עולם הריקוד כמו פנטום האופרה וcats , היא

הצליחה להביא עונג למיליוני אנשים, ובדרך הפכה גם לאישה עשירה מאוד.

מישהו אחר במקום אחר היה יכול לתת לה תרופה ולהגיד לה שהיא צריכה להירגע  ולהתמסגר.

 המשך יבוא ...

להתראות.