חוסר קשב להפרעת הקשב

חוסר הקשב להפרעת הקשב    

כל מי שמתמודד מול הפרעות קשב, ברמה האישית או המשפחתית, כמורה או מחנך, בטח נתקל לא פעם באותם מומחים אשר תמיד נשמעים מאוד מבינים, יודעים ובטוחים בעצמם, במיוחד כאשר הם יושבים מול הפנים המבולבלות וחסרות האונים שלנו, אבל לאמיתו של דבר ישנו הרבה חוסר ידע ואי ודאות האופפים את התחום. במאמר זה אנסה להאיר חלקים פחות מדוברים ומוכרים של התופעה ולשים כמה סימני שאלה באזורים בהם הורגלנו לשים סימן קריאה.
נתחיל בהיסטוריה שכמו תמיד יכולה לשפוך אור גם על ההווה, וההיסטוריה של הפרעות הקשב רק מחדדת את חוסר הוודאות סביב התופעה.
ב 1937 פסיכיאטר אמריקאי נתן תרופה ממריצה (אמפתמין), ל-30 ילדים שלמדו בבית ספר מיוחד לילדים עם הפרעות התנהגות, מטרת הטיפול הייתה ניסיון לטפל בכאב ראש, בעקבות תוצאותיו הלא צפויות של הטיפול הניסיוני, אותו פסיכיאטר כתב מאמר אשר במבט היסטורי הפך אבן דרך מרכזית, אם כי לא בטוח שנכונה, בהתפתחות של ההתמודדות האנושית עם התופעה.
את מאמרו הוא כתב מכיוון שחצי מאותם הילדים הראו שיפור ניכר בהתנהגות, בציונים, באינטראקציה החברתית ובעוצמת הביטוי הרגשי.
המאמר שנכתב בסוף שנות השלושים הוא בעצם הבסיס הרעיוני להפרעות הקשב והריכוז של ימינו, וכל זאת למרות שמאז ועד היום לא נמצאו עדויות ביולוגיות לאותה תופעה שעם השנים זכתה לשם - .ADHD
חשוב להבין, עולם הרפואה לא מגדיר מחלות בשל התסמינים שלהן, הוא תמיד שואף להבין את הגורמים למחלה ולמצוא את הביטוי הביולוגי המדויק שלה, לדוגמה, לעולם לא תהיה אבחנה רפואית מסימפטום של כאב בטן, אחרת גם הטיפול היה צריך להיות זהה בכל פעם שיש כאב בטן, ואנחנו הרי יודעים שיכולים להיות גורמים רבים לאותו כאב והרי כל אחד דורש טיפול שונה.
משום מה לא כך הדבר בנושא התפתחות הטיפול בהפרעות הקשב,
בשורות הבאות ננסה להבין מדוע.
רוב מובילי דעת הקהל בארץ ובעולם מנסים, ולא רק בנושא הפרעות הקשב, לדחוף חזק לתודעה הציבורית ולקדם את ה"מודל הביולוגי" כלומר, מודל העוסק בחיפוש אחר גורמים גנטיים וביוכימיים, המביאים באופן ישיר לתופעות שונות. גם דרכי ההתמודדות והפתרונות של מודל זה הן ברוב המקרים ביולוגיות, כלומר תרופתיות, אפשר רק להבין מכך שכל חברות הענק של התרופות הן בעלי אינטרס מרכזי מאחורי אותו מודל, ומפה נשאר לנו רק לדמיין איזה כוחות עוצמתיים מושכים בחוטים מאחורי אותו ריטלין שהילד שלנו בולע בבוקר לפני שהוא יוצא לבית הספר.
חשוב לציין, אין כל ויכוח ולא ספק לגבי חשיבותו הרבה של המודל והמחקר הביולוגי, כך גם לגבי ההישגים העצומים שהוא מביא לעולם, כמו כן אין בכוונתי לפסול לחלוטין שימוש בטיפול תרופתי בהתמודדות עם הפרעות הקשב, ועם זאת דווקא עכשיו, כאשר אותו מודל משתלט על דעת הקהל ועל דרכי ההתערבות והטיפול בצורה כל כך דרסטית, זהו זמן טוב להתבונן במציאות מזווית קצת אחרת, לקבל פרספקטיבה שונה, ולבחון מודל אחר שאולי יוכל להאיר חלקים נוספים של התופעה.
אבל קצת לפני כן, עוד כמה דברים שאולי יוכלו להמחיש את הקונפליקט הגדול שהמודל ביולוגי מתמודד מולו בנושא הפרעות הקשב והריכוז.
בהרצאה שהייתי לאחרונה בה דיברה דוקטור   X  על תופעת הפרעת הקשב והריכוז, היא סיפרה שבשל העלייה הדרסטית בכמות הילדים המאובחנים בשנים האחרונות, ישנו ניסיון מחקרי אינטנסיבי למצוא את הגן האחראי על אותה תופעה שהפכה כל כך נפוצה במחוזותינו, אבל... שימו לב טוב, לא נמצא שום גן הקשור באופן ישיר לתופעה, מה כן אנחנו יודעים ? את הקשר בין הפרשת חומר הקרוי דופמין במוח לבין יכולות הקשב, ואת העובדה שישנם גנים הקשורים בין היתר להפרשה של אותו דופמין, זו גם הסיבה לשימוש בתרופות כמו ריטלין, תרופות המשפיעות בין היתר על אותה הפרשת דופמין ובכך עוזרות לשיפור יכולות הקשב.
שימו לב טוב, למרות המבט הישיר בעיניים והטון הבטוח, יודע ונחרץ של אותם רופאים אליהם אנו הולכים על מנת לאבחן ולטפל בבעיה, כאשר אנו בוחנים את העובדות אנחנו מגלים מציאות הרבה יותר מעורפלת. לאמיתו של דבר אין היום שום דרך מדעית / רפואית לאבחן לקות קשב, אין בדיקות מעבדה כלומר דם, שתן וכד' היכולה להצביע על התופעה, אין בדיקה גופנית וגם לא בדיקות הדמיה
כלומר צילום c.t / m.r.i / f.m.r.i  , כלום. מה אם כן יש לנו?
אבחוני קשב וריכוז שונים שרובם מבוססים על איסוף מידע כלומר סימפטומים.
רוב האבחונים האלה בנויים על שאלונים המכילים 9 פרמטרים המתייחסים להפרעת קשב, ועוד 9 המתייחסים להיפראקטיביות, כאשר ילד עונה על 6 מתוך תשע הפרמטרים הוא נחשב לקוי קשב וכך גם בנושא ההיפר אקטיביות, אצל מבוגר מספיק 5 מתוך 9 על מנת שיזכה לאותם הגדרות. דבר נוסף שנפוץ מאוד היום הוא אבחונים בהם בודקים את רמות התפקוד השונות עם ובלי טיפול תרופתי, אבל בדיקות אלו מסוגלות לתת לנו אינפורמציה רק לגבי יכולת התרופה להשפיע על אותן תופעות / סימפטומים תפקודיים ולא על שורש הבעיה.
אם לבחון את הדברים עד כה, לפחות בשלב זה של המחקר הרפואי ביולוגי של הפרעות הקשב והריכוז, מאז הניסוי של אותו פסיכיאטר בשנות השלושים אין לנו גילוי משמעותי או פריצת דרך, אנו יכולים להתייחס אך ורק לסימפטומים, ולחפש חומרים ביולוגים תרופתיים המשפיעים על תופעות אלו. חשוב להבהיר כי אותם פרמטרים תפקודיים אותם אנו מחפשים על מנת להגדיר הפרעת קשב, יכולים להופיע מסיבות וגורמים רבים ושונים (מוטוריים, רגשיים, סביבתיים וכד') ובוודאי שהם לא יכולים להצביע ולהוכיח מבנה נוירולוגי או גנטי ספציפי הקשור להפרעות הקשב.
לאחרונה ישנם מאמרים רבים של אנשי רפואה, נוירולוגים וחוקרי מוח אשר הגיעו למסקנה ש-ADHD  היא בעיה פיקטיבית, במילים אחרות הם אומרים שאין דבר כזה, ADHD  היא לא בעיה בפני עצמה אלא אוסף של תסמינים הנוצרים ממצבים רפואיים, רגשיים, תפקודיים, סביבתיים ותרבותיים.
אותם מאמרים טוענים, שההגדרה השגויה של ה ADHD גורמת לנו לתת טיפול תרופתי מיותר של חומרים מעוררים בעלי תופעות לוואי והשלכות לא פשוטות, ובנוסף ואולי חמור יותר, אנחנו לא מתייחסים ומטפלים בבעיה האמיתית.
לעומת המחסור הגדול בעובדות ובפרטים קריטיים במודל ובמחקר הביולוגי בכל הנוגע להפרעת הקשב והריכוז, דווקא ההסתכלות הפסיכו התנהגותית / חברתית יכולה לשפוך המון אור על התופעה ועל מהלכים שחשוב לנקוט בהתמודדות מולה.
בכדי שנוכל להבין ולרדת לשורש הבעיה אנחנו צריכים להבין קודם את הרקע.
דמותה של מערכות החינוך בה אנו מחנכים את ילדינו עד היום, עוצבה בזמן אחר ועבור עידן אחר, היא נבנתה ועוצבה ברוח תקופת הנאורות, תקופה בה הוגי הדעות המרכזיים האמינו שהפיתרון לכל חוליי העולם נעוץ בחשיבה הרציונאלית, תקופת הנאורות השרישה בעולמנו את הגדרתה לאינטליגנציה "אמיתית", ע"פ תפיסתם אינטליגנציה מתבטאת ביכולת הסקת מסקנות מהכלל אל הפרט, מהנחת יסוד מרכזית למסקנות המשתמעות ממנה, מאז ועד היום יכולת זו נקראת יכולת אקדמית, והיא הדבר אליו אנחנו אמורים לשאוף כך לפחות ע"פ התפיסה הנאורה. דבר נוסף אשר השפיע על אופייה של אותה מערכת חינוך, הוא העובדה שהיא הוקמה בנסיבות הכלכליות של המהפכה התעשייתית, תקופה בה הוקמו והתפתחו מפעלים עצומים וצבאות חזקים, ועל מנת לספק את הצרכים של כל אלה היו זקוקים לכמות גדולה של אנשים, צייתנים, מסורים ומחויבים, אנשים המסוגלים לעמוד ליד מכונה ולחזור על אותה פעולה פעם אחר פעם, צו השעה של אותו הדור דרש רציונליזציה ממושמעת, מובן מאליו שאותה חברה לא יכולה להרשות לעצמה לחנך לסקרנות, יצירתיות, שאלת שאלות וחשיבה מקורית מחוץ לקופסא, כי הרי אלו היו האנטי תזה של הגנים החברתיים של אותו הדור .
מתוך אותה מציאות, נוצר מצב בו מיעוט של אנשים בעלי "אינטליגנציה" ויכולת אקדמאית גבוהה נחשבו מוצלחים, חכמים ומורמים מעם, לעומתם רבים אחרים "לא אינטליגנטים" ובעלי יכולת אקדמאית נמוכה הוגדרו ותויגו מייד כאנשים במעמד נמוך יותר, לא חכמים ופחות מוצלחים.
נוצר מצב מעוות,שאולי התאים למובילי דעת הקהל של אותו הדור, אבל לאמיתו של דבר, פיתח וקידש חלק מאוד ספציפי מתוך מגוון היכולות העצום של האדם, מצב זה הוביל למציאות טרגית שבה אנשים רבים בעלי יכולות וכישרון רב מסיימים את תקופת הלימודים שלהם בבית הספר, כאשר נקודת ההתייחסות שלהם לעצמם נבנתה כל אותם שנים, ביחס לאותו חלק ספציפי ביכולת האנושית אותו בחרה התרבות הנאורה לקדש. כאשר החלק הזה לא היה נקודת הכוח המרכזית שלהם, הם חוו במשך כל אותה תקופה כישלון על בסיס יום יומי, נאלצו להרגיש כמה הם לא טובים, לא מוכשרים לא ראויים וכד'. מצוידים באותה משוואה פנימית בלתי אפשרית הם נאלצו לצאת אל החיים, לקבל החלטות, לפתח קריירה, ללכת לראיונות עבודה ולעצב את חייהם.
ברור מאליו שעם בסיס נפשי שנבנה על יסודות כאלה, אותם אנשים שיחקו ברוב המקרים במשחק מכור, הדרך שלהם לפס היצור של אחד ממפעלי הענק הייתה סלולה, כמו גם הדרך של אחיהם ה"אינטליגנטים" למנעמי המעמד הגבוה. אנשים רבים נתפסו ע"י החברה כלא מוצלחים, רק מכיוון שנבחנו ע"פ אותה תפיסה נאורה של מהי אינטליגנציה. נוצרה מציאות בה אותו מודל נאור שהתקבל בעולם, היה מודל שהיטיב מאוד עם אנשים מסוימים ועם זאת הוא גם היה מודל שהקטין וגרם לסבל רב עבור הרבה אחרים, חלקם אנשים מבריקים שרק בשל הנסיבות לעולם לא ידעו והרגישו שהם כאלה .
טרגדיה עוד יותר גדולה, היא שאותם גנים חינוכיים אשר עיצבו את מערכת החינוך שנבנתה בתחילת המאה ה-19 הם אותם הגנים אשר מעצבים את מערכת החינוך שלנו עד היום. אם לפני 200 שנה היה עוד אפשר לגרד הצדקה נסיבתית לחינוך מסוג זה, היום כבר מזמן אי אפשר, העולם שלנו השתנה לאין שעור. במאה ה-21 את רוב העבודה עושות מכונות כמעט ללא מגע יד אדם, היום מוצרים מייצרים בסין וקונים בדולר, היום אותה אינטליגנציה נאורה של הסקת מסקנות אומנם חשובה, אבל כבר מזמן לא תכלית הכול.
העולם הבין שהרבה יותר מרציונל ממושמע הוא זקוק לרעיונות יצירתיים, וחשיבה מקורית מחוץ לקופסא.
אחד הדברים שאנו מגלים שוב ושוב, שהצליח להשפיע לטובה על הנפש בתוך אותו תהליך חינוך הרסני, הם מקרים בהם ילד/ נער הצליח למצוא משהו, שבדרך כלל היה מחוץ לתחום הלימודים והחינוך הפורמאלי, שנגע בו, שסחף אותו, שאיפשר לו לבטא את עצמו, לחוות את העוצמות, הכוחות והיכולות של הנפש שלו. זה יכול היה להיות עיסוק בספורט, אומנות מוזיקה או כל תחום עניין אחר, שנותן ביטוי למגוון יכולות אחרות של המוח.
הרציונל הוא שעל מנת להיות טוב במשהו, ולא משנה במה, אנו נדרשים לחשוף ולהשתמש במגוון כוחות נפש הטמונים בנו, ואז תחום העניין הופך להיות הפלטפורמה עליה אנחנו מפתחים את כוחות הנפש הייחודיים שלנו ונותנים להם ביטוי. דוגמה נהדרת לכך היא הצבא, זו מסגרת שונה בתכלית מהמסגרת הבית ספרית ולכן מאפשרת לנו לראות איך נערים רבים, שסיימו את תקופת הלימודים עם דימוי והערכה עצמית מאוד נמוכים, התחילו לפרוח בצבא, סוף סוף לא שפטו אותם על פי אותה תפיסה מאוד מוגבלת ומצומצמת של המוח, שמו אותם במסגרת שונה, אומנם נוקשה, אך עם זאת מאפשרת להביא לידי ביטוי ספקטרום אחר של היכולת האנושית, אצל רבים מאותם הנערים אפשר לראות איך לפתע כל העוצמות שעד כה היו חבויות במרתפי הנפש פורצות החוצה, חלקם הופכים לקצינים מוערכים בדרגות גבוהות, מובילים, סוחפים אחריהם, מנהיגים ומפקדים על מאות חיילים. לאחר שרותם הצבאי אפשר למצוא אותם מנהלים, מובילי דעת קהל, פוליטיקאים וכד' והכול מכיוון שאותה נפש קיבלה את הקרקע הנכונה לה על מנת שתוכל לפרוח ולבטא את עצמה.
בסופו של דבר מה שבאמת חשוב בתהליך החינוכי, על מנת שיוכל להכין אותנו לחיים, זה לא אם נזכור מהי המהפכה הבולשביקית או שנדע לשנן בעל פה את כל כתביו של שי עגנון, ילדים הרי שוכחים את החומר עליו הם נבחנו יום וחצי לאחר הבחינה, מה שחשוב יותר מכל אלה זה שנצליח ליצור תהליך אשר יוכל להיות פלטפורמה וקרקע פורייה להתפתחות של כל אותם כוחות נפש ייחודים הטמונים עמוק בכל אחד מאיתנו, ובדיוק פה אנחנו נכשלים בתהליך החינוכי.

מגפת הקשב והריכוז היא האקטינג אאוט או בתרגומו העברי - ביטוי בפעולה של הדור החדש. במהותו של האקטינג אאוט עומדת הנטייה לפעול במקום לדבר. כאשר תוכן רגשי מסוים מאיים או בלתי נסבל עבור הנפש, אותו תוכן מבקש לפרוץ ולהתבטא ולכן מוצא את ביטויו באמצעות פעולה. תכנים אלו עשויים להיות רגשות, דחפים ומשאלות הנתפסים כבלתי לגיטימיים.
כאמור, העולם בו אנו חיים השתנה מקצה לקצה, אנו חווים תקופה של שפע וחופש כמותה לא ידע העולם, לכמות הגירויים והמידע שאנו וילדינו חשופים לו אין אח ורע בהיסטוריה האנושית, מידע זה זורם אלינו מכול כיוון אפשרי, וככול שעובר הזמן הוא מגיע ברזולוציות גבוהות יותר, בעטיפה מושכת יותר ובאינטנסיביות רבה יותר.
להבדיל מפעם ישנם היום בעולם גופי מידע רבים, הנלחמים בניהם מלחמת חורמה על מנת לתפוס את הקשב ואת תשומת הלב של כל אחד מאיתנו וזה כולל את ילדינו. המלחמה הזאת גורמת להם בכל יום לנסות להיות אטרקטיביים יותר, ולעשות כל שביכולתם על מנת למשוך כל אחד מאיתנו לבחור בהם.
בתי הספר שלנו נשארו הרחק מאחור, אולי זו הידיעה שיש חוק חינוך חובה ושהנוכחות של ילדינו מובטחת להם במשך 12 שנה, שגרמה להם להירדם בשמירה ולא להתפתח יחד עם העולם, עבור ילד הגדל ונחשף יום יום לעולם מסוג זה, למידה שממשיכה להשתמש בשיטת חינוך אשר נתפרה עבור דור אחר, ואשר לא מאפשרת ביטוי לספקטרום מאוד רחב מתוך כלל היכולת האנושית למידה כזו הופכת לא רלוונטית. הניסיון לבקש/ לדרוש ממנו לבחור מתוך אין סוף המידע הזמין לו בכול רגע ומתוך המגוון הכול כך גדול של האפשרויות לביטוי העצמי, למקד ולרכז את עצמו דווקא בשאלה על ההיסטוריה של העם האשורי מתוך חוברת העבודה הבלויה שעל שולחנו, זה ניסיון שנידון לכישלון. הדרך היחידה לנצח בקרב האבוד הזה ולפקס אותו במה שאנחנו רוצים, היא לכבות אותו, להכהות את החושים והרגשות שלו בעזרת תרופה.
במחשבה שנייה אולי הפרעת הקשב היא תגובה שפויה ללמידה עתיקה בתוך עולם חדש, ופה מתחיל האקטינג אאוט. אנחנו לא נותנים לגיטימציה לתסכול של ילדינו ממערכת חינוך מיושנת, לא רלוונטית, אשר אינה מאפשרת לרבים מהם לבטא את היכולות שלהם, אנחנו גורמים להם להרגיש שהחוויה הרגשית שלהם לא לגיטימית ובכך אנו הופכים אותה למאיימת.
אנחנו אלה שלא משאירים להם ברירה אחרת, אלא לבטא את אותה חוויה פנימית שלהם בפעולה, באקטינג אאוט.
אבל הבעיה לא מתחילה ונגמרת במערכת, היא רק צד אחד שלה. הצד השני זה אנחנו, שמפתחים הורות יותר ויותר פסיבית וכנועה, הפכנו לעבדים מודרניים, אנחנו הולכים כצאן לטבח אחר מודל ביולוגי, שאם להיות כנים, קצת יותר מהאמת, חשוב לו הכסף שיוכל להבטיח את המשך קיומו. לימדו אותנו לשנן מילים ומושגים שאין לנו מושג לגבי המשמעות שלהם,"זה נוירולוגי" אני שומע הורים, מורים ואנשי טיפול משננים בכל הזדמנות, מבלי להבין מה הם אומרים..
בחלק זה של המאמר אביא כמה דוגמאות קליניות שיכולות להראות עד כמה אנחנו אומרים ולא באמת מבינים, דוגמאות שאולי יוכלו להמחיש את הפסיביות המחשבתית שסיגלנו לעצמנו אל מול הכוחות העצומים הפועלים מולנו.

דוגמה 1 – סיפור הפיתה.
לפני כמה זמן נכנס לקליניקה ילד, הוא הגיע באותו שבוע בשעה שמונה בבוקר על חשבון שעה ראשונה בבית הספר, מייד כאשר הוא נכנס הבחנתי במשהו חריג בהבעת פניו, מיהרתי לשאול אותו לשלומו, הוא כיווץ קצת את פניו קימר את גבו ואמר "כואבת לי הבטן", שאלתי מייד אם הוא חולה, והוא אמר שלא, לאחר עוד דקה הוא שוב הסתכל עלי באותו מבט ואמר "אני פשוט רעב", ואז הסביר שקשה לו לקום בבוקר והוא לא מספיק לאכול לפני היציאה לבית הספר, הוא המשיך ואמר שזה המצב הרגיל בבית, ככה מתחיל כל יום. שאלתי אותו מתי הוא מתכוון לאכול משהו? והוא "ענה בעשר שתהיה הפסקה".
מה תאכל? המשכתי להתעניין, והוא אמר שיש לו בתיק פיתה עם שוקולד.
אותו ילד הגיע לטיפול בגלל הפרעות קשב וריכוז, אבל כל יום הוא הולך לבית ספר כאשר הבטן שלו כואבת מרוב רעב, האם מישהו יכול להעלות על דעתו שרמת הקשב שאותו ילד יוכל לייצר, תהיה זהה במצב בו הבטן כואבת לו מרעב לעומת מצב בו הוא אכל ארוחת בוקר מזינה ובריאה ? ברור שלא.
בהפסקת עשר אותו ילד יאכל פיתה מקמח לבן עם שוקולד, שאם כבר מתבוננים ביולוגית, תקפיץ לו את רמת הסוכר בגוף בערך לעשר דקות, הגוף יפריש אינסולין על מנת להוריד את רמת הסוכר הגבוהה אליה הגיע, ואותו ילד יחזור תוך זמן קצר בדיוק לאותו מקום בו היה לפני אותה פיתה- רעב. כך הוא יצטרך לתפקד וליצור קשב עד סוף יום הלימודים.
המזון שאנחנו אוכלים הוא הבסיס לאותה נוירולוגיה שאמורה לייצר קשב, אם אנחנו כבר מחפשים עובדות מדעיות / ביולוגיות אז רמות הברזל, המגנזיום, אומגה 3 ועוד רבים אחרים הם קריטיים על מנת לייצר קשב ומאיפה כל אלה מגיעים ? מהמזון. אבל איך כולם היום אומרים אין מה לעשות "זה נוירולוגי"...

דוגמה 2 – בזמן שישנתי.
זוג הורים הגיע להדרכה והעלה את נושא הקימה בבוקר של הילד, הם סיפרו שכל בוקר צריך לריב איתו והוא לא מוכן לקום. לאחר המפגש נפגשתי עם הילד וניסיתי לברר את הרגלי השינה שלו וכך הוא סיפר לי- כל ערב בערך בשעה עשר, הוא עולה לחדר לאחר שאחד ההורים מתרגז עליו כי הם כבר מבקשים ממנו במשך שעה לכבות את המחשב ולעלות לישון, הוא עולה לחדר ומדליק טלוויזיה. בערך באחת עשרה הוא מספר, אמא עולה לישון ועוברת דרך החדר שלו אז הוא מבקש ממנה רשות להירדם עם אחד מערוצי המוזיקה, היא מסכימה וכאשר הוא שומע את דלת החדר שלה נסגרת הוא מייד חוזר לצפות בסדרות. בערך בחצות הוא המשיך לספר, אבא עולה לישון וכאשר הוא שומע אותו במדרגות הוא מייד מחליש את הטלוויזיה ועושה את עצמו ישן, אחרי שהוא שוב שומע את דלת חדר ההורים נסגרת הוא ממשיך לראות את הסדרות שלו על שקט, שאלתי מתי הוא הולך לישון והוא ענה שבדרך כלל בין אחת לשתיים!!!
גם הילד הזה הגיע לטיפול בגלל הפרעות הקשב שלו, אבל בכדי לייצר קשב, הגוף ובעיקר המוח שלנו זקוקים לכמות שעות שינה מסוימת, אותו ילד מקבל בקושי שליש מכמות שעות השינה שהגוף שלו זקוק, על מנת שיוכל לייצר את אותה נוירולוגיה שתאפשר לו למחרת להיות בקשב בכיתה- הוא פשוט עייף.
אבל איך כולם אומרים – אין מה לעשות "זה נוירולוגי"..

דוגמה 3 – עוף לי מהעיניים.
לפני זמן מה הגיע ילד לפגישה טיפולית ראשונה, כאשר פתחתי את הדלת ראיתי מולי ילד עם מבט שפוף, גב כפוף וגוף דקיק, מיד חשבתי לעצמי, "את הילד הזה אני צריך לחזק, לזקוף ולהעצים", אבל במחשבה שנייה הבנתי שמה שאני רואה אל מול עיניי, זו תמונה של סך כל החוויות של אותו הילד עד לאותו רגע בו הוא נכנס אלי לקליניקה. החלטתי שאולי עדיף שקודם אנסה לברר מה גרם למצב זה, בשיחה ראשונית שניהלתי עם הילד הבנתי ממנו שהוא חווה אלימות פיזית קשה ע"י אביו על בסיס יום יומי, גם הילד הזה הגיע לטיפול בגלל הפרעות קשב וריכוז. האם מישהו יכול לעלות על דעתו שאותו ילד יוכל לייצר נוירולוגיה של קשב כאשר באותו בוקר הוא חטף מכות עם חגורה בישבן ואבא שלו אמר לו "עוף לי מהעיניים אני לא רוצה לראות את הפרצוף שלך, לך מפה" אבל שוב אין מה לעשות נכון ? "זה נוירולוגי"..

דוגמה 4 - כפרה שלי.
אמא הביאה את הילד שלה לטיפול בעקבות המלצה של יועצת בית הספר, נחשו למה ?..., הפרעות קשב וריכוז. בשיחה עם האם היא סיפרה שהילד הזה הוא הנשמה שלה, היא מרגישה אותו מחובר אליה לבטן, אם כואב לו אז כואב לה, אם הוא עצוב אז גם היא, שהוא צריך אותה היא תעצור באמצע הפן ותרוץ אליו חצי ראש חלק חצי מתולתל רק לא לשמוע את "הנשמה" שלה בוכה.
הילד החמוד הזה למד לייצר פרובוקציה בכל פעם שהוא נתקל בקושי או חווה תסכול, כך אמא מייד תגיע ותפתור את כל הבעיות, את הסכמה הפנימית הזאת הוא מביא איתו גם לבית הספר ואז כאשר על הלוח יש תרגיל בחשבון שקצת קשה להתמודד איתו מה הוא עושה? נכון, פרובוקציה, כי הוא לעולם לא למד להתמודד ולהכיל תסכול.
התקשורת שלנו עם ילדינו מייצרת מבנים נפשיים, אלה יוצרים מצביים רגשיים, והם מקבלים ביטוי בנוירולוגיה, אבל איך כולם אומרים, אין מה לעשות "זה נוירולוגי"..
אין סוף לדוגמאות, ישנם עוד עשרות גורמים אשר מייצרים נוירולוגיה, ואשר התופעות ההתנהגותיות / תפקודיות שלהם מתאימות בדיוק לפרמטרים של הפרעות קשב וריכוז.

לסיכום
לא צריך להפסיק את המחקר הביולוגי וגם לא צריך להפסיק לתת טיפול תרופתי בהתמודדות עם הפרעות הקשב, אבל הגיע הזמן להתחיל לפקוח את העיניים ולעשות את כל הדברים הרבים כל כך שאפשר לעשות על מנת להתחיל ולהתמודד עם התופעה, כי אם הפתרון שלנו יהיה להגדיל בכל פעם את מינוני התרופות שמקהות את החושים של ילדינו, על מנת שישבו כבויים בתוך מסגרת שלא מתאימה להם אז אנחנו יותר בכיוון של אבדון מפתרון.
הדברים מוגשים כחומר למחשבה.
סוף